במאמרי "האיסור הפלילי של מכירת מקרקעין לישראלים - ברשות הפלסטינית" (יראה אור בקרוב בכתב העת משפטים על אתר כרך כ) אני מציג את יחסה של מערכת המשפט של הרש"פ לאיסור הפלילי הנוהג שם בנוגע למכירת מקרקעין בבעלות פרטית לישראלים. העונש הצפוי ברש"פ בגין הפרת איסור זה יכול לנוע בין חמש עד חמש עשרה שנות מאסר, במקרה שהעסקה לא נשלמה, למאסר עולם – אם נשלמה. במקרים יוצאי דופן ונדירים צפוי גם עונש מוות המושת על ידי בית דין צבאי. מהניתוח עולה כי עמדתה של מערכת המשפט הפלסטינית כלפי האיסור משקפת הזדהות מוחלטת עם עמדתה המדינית הברורה של הנהגת הרש"פ הרואה במעשה זה מעשה בגידה חמור שתומך במפעל ההתנחלות של ישראל. שופטי בית המשפט העליון בישראל נחלקו באשר למידת המשקל שיש לתת לאיסור זה כטעם לפסילתו של החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון. הנשיאה חיות לא מצאה מקום להתייחס לאיסור זה שכן להבנתה "לא הובאו בפנינו נתונים כלשהם [...] באשר לתופעה" (בג"ץ 1308/17 עיריית סלואד נ' הכנסת, בפס' 62 לפסק דינה של הנשיאה חיות, 9.6.2020). לעומתה סבר השופט סולברג כי "עצם קיומה של התופעה הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה" (שם, בפס' 13). מאמרי שם קץ למחלוקת העובדתית שנתגלעה ביניהם. את המענה לשאלה האם מקור המחלוקת אינו פערי מידע עובדתיים אלא הבדלים ב"פוזיציה" – אותיר לקוראי המאמר.
