Haim Sandberg

"Khirbet" Tiberias[1] It happened exactly as I had feared; people didn't understand why I was afraid—after all, we were in the Kiryat Shmuel neighborhood, an entirely Jewish area. Yet my instinct told me nothing would stop an Arab from penetrating the heart of the neighborhood and wreaking havoc at will. And that is precisely what happened: they entered through the kindergarten located east of the vacant lot designated for the school building, made their way up to the Great Synagogue, and set...

"חרבת" טבריה [1] זה קרה בדיוק כפי שחששתי. לא הבינו מדוע פחדתי, הרי אנחנו בתוך שכונת קריית שמואל שכולה יהודים. האינסטינקט שלי אמר לי שאין מה שימנע בעד הערבים מלחדור ללב השכונה ולעשות בה כרצונם, וכך קרה. הם נכנסו דרך גן הילדים שממזרח למגרש הריק שהיה מיועד לבניין בית הספר, עלו לבית הכנסת הגדול ושרפו אותו. הבחנתי בעפרו של השמש שהחזיק בשתי ידיו אודים עשנים של גווילי שני ספרי התורה שניסה להציל. הוא נשאר ללון בבית הכנסת כמנהגו בין כסה לעשור. מבחוץ ראו בסך הכול קצת פיח במשקופים המטויחים של החלונות....

מה חש אדם המתרחק מיצירה שיצר, ממקום שהיה ביתו או מזהות שבעבר אימץ – ושב אליהם לאחר זמן? האם התרחקות רגשית מיצירת אמנות כמוה כהפקרה במובנה המשפטי? ברשימתי "הפקרה: קניין, אמנות, ציונות ונפש האדם" אני בוחן את סיפורו של הפסל "אדם בערבה" שננטש על ידי יוצרו הפסל יחיאל שמי פיזית, אך לא נפשית, וזאת על רקע טראומת נטישת קיבוץ בית הערבה, יחסו האמביוולנטי של שמי לפיסול הכנעני, המתח שבין אמנות מקומית לאוניברסלית, ובין ציונות לזיקה ליהדות ולזיכרון השואה. נשזר בסיפורו גם הממד האישי של אמן המבקש לגיטימציה