top of page
  • Writer's pictureHaim Sandberg

בין מלחמת העצמאות לחרבות ברזל–מכתבי חייל מהצפון 1948

מלחמת "חרבות ברזל", שמתנהלת בחודשיים האחרונים הן בחזית הדרומית והן בחזית הצפונית, הזכירה לי את תוכנם של שני מכתבים (מיני רבים אחרים) שכתב אבי המנוח יוחנן זנדברג (1927 - 1988) לאהובתו שרה זנדברג (1929 - 2009) (אמי המנוחה) בעיצומה של מלחמת העצמאות, באוקטובר ובנובמבר של שנת  1948.

אבי שרת אז כחייל בבסיס הר כנען בסמוך לצפת. מכתביו הם עדות היסטורית לאירועי התקופה ההיא ולאווירה ששררה בה ולכך שקיימים כמה קווי דמיון, גם אם לא זהות מוחלטת, בין אווירת הימים של מלחמת העצמאות לאווירת ימים אלה.

המכתב הראשון נכתב כמה ימים לפני מבצע חירם שהתרחש בסוף אוקטובר 1948 ותוצאתו הייתה שחרור הגליל העליון ואצבע הגליל, הדיפת כוחות "צבא ההצלה" הערבי וכיבוש זמני של כפרים בדרום לבנון. מבצעים אלה היו בגדר הפרה של "ההפוגה השנייה" במלחמת העצמאות – קרי החלטת מועצת הבטחון של האו"ם שכפתה על הצדדים הפוגה בקרבות וקראה לצדדים לשאת ולתת על שביתת נשק. מדינות ערב לא נענו לקריאה זו וגם צה"ל לא שבע ממנה נחת. ההפוגה לא אפשרה מבצעי הכרעה צבאיים והמצב חייב החזקת צבא בהיקף ניכר. כך כותב אבי לאהובתו ב - 19.10.1948 [בכל הציטוטים ממכתביו הוספתי בסוגריים מרובעים הסברים וכן קישורים לאתרים ובהם הסברים על מקומות וקרבות שנזכרים בטקסט המקורי]:

"שלום לך שרה'לה היקרה!

אני ברוך השם בריא ושלם ומקווה שגם את. בימים האחרונים לא הייתה לנו הרבה עבודה. את רוב הזמן אני מבלה בקריאה. בערבים היה לנו full entertainment. במוצ"ש הופיעה פנינה זלצמן ברסיטל יפה מאוד למרות הפסנתר העלוב שכל הזמן היא הצטרכה להילחם עמו ובפרט עם הפדלים שלו. בערב החג [חג ראשון סוכות] הייתה הצגת סרט ואתמול הייתה הרצאה של קצין ההסברה. הוא חזר בערך על אותה הרצאה שהשמיע לפני מספר שבועות בפני חוג מצומצם של אנשים. מדבריו הבנתי שדעת הפיקוד כנראה שהפרת ההפוגה אינה יכולה לשנות משהו בהחלטת עצרת או"ם וכי החלטה זו הייתה ותהיה פרי פשרה בין שני הגושים המתמודדים בעולם ולא פרי של אינצידנטים אלה או אחרים. לאור הנ"ל הרי ניצחונות צבאיים הם קלף יותר טוב מאשר שמירת המוסר והחלטות ועדת הפיקוח על ההפוגה. אצלנו ברוך השם המצב עדיין שקט למרות התכונה. רק היום לפנות בוקר הייתה חצי שעה של טרטורים וכעת שורר שוב שקט מוחלט בטווח השמיעה שלי. מה שנעשה מעבר לטווח זה כמובן שאיני יודע".

ימים אחדים לאחר מכן נפתח מבצע חירם (29.10-1.11.48) שבמסגרתו כבש צה"ל בין היתר את הכפרים חולה (24.10.48), בלידה (24.10.48), שייח' עבד (כיום הר שנאן) (30.10.48), אלמאליכייה (30.10.48) וקנטרה (1.11.48). כשבועיים לאחר סיומו, ב-19.11.48, יצא אבי לסיור באצבע הגליל שמתאר את האווירה בימים ההם. הסיור החל במצודת כוח (נבי יושע), שנכבשה בקרב עקוב מדם כבר באפריל 1948, ומשם פנה לכיוון הגבול של אצבע הגליל תוך שהוא חוצה את קו הגבול לתוך שטח לבנון וממשיך, בתוך לבנון במסלול מקביל לקו הגבול, מערבה וצפונה עד לחזרה לתוך שטח ישראל באזור משגב עם (ראו במפה המצורפת). הסיור כלל תצפית לעבר נהר הליטני (הליטניס- כך כינה אותו) ומבצר הבופור. לפי עדותו של אבי, סיור אחר של מפקדים מבסיסו הגיע ליעדים אלה באין מפריע יום קודם לכן. כל האתרים שסייר או צפה אליהם בתוך לבנון חזרו להטריד את בטחון מדינת ישראל גם במלחמות לבנון המאוחרות יותר וגם בימים אלה ממש. הסיור שאבי כתב עליו בנובמבר 1948 שיקף את האווירה ששררה לאחר מבצע חירם. כך כתב אבי:   

"19.11.1948 הר-כנען

שלום רב לך שרה'לה היקרה!

"לפני כמה זמן קבלתי את מכתבך מ – 17/11. בחדר האוכל אמר לי האופנועיסט שראה עבורי מכתב. היום היה לי יום יפה מאוד! עשינו טיול – מתתיהו, יהודית הפקידה, אני והנהג שלנו - בג'יפ. יצאנו ב – 10:30 מההר [כנען] לראש-פינה בדרך לגליל העליון. עלינו לנבי-יושע ובקרנו במבצר. המבצר נקוב ככברה. ראיתי במו עיני עקבות של קרב אכזרי ורב היקף. אפשר היה להכיר בדיוק ולפי סימני פגיעות הכדורים וחורי חדירת הפגזים בדלתות וחלונות השריון, את מהלך הקרב וכיוון ההסתערויות. גם בפנים בחצר אפשר היה להכיר את סימני קרב הפנים אל פנים. ממזרח לבניין ישנו קבר אחים של עשרים וכמה חברי פלמ"ח שנפלו בכיבוש המבצר...מנבי יושע נסענו הלאה מערבה ועברנו את קדש היא בירת שבט נפתלי העתיקה. מדרום ראינו את קדש נפתלי שלנו...נמשכנו בכיוון מליכייה אולם לא עד הכפר. צפונה מהכפר פנינו צפונה בדרך מקבילה לגבול הלבנון אולם כבר בשטח הלבנון. עברנו את בלידה, מוחייביב ומיס, כולם כפרים לבנונים עזובים. כל הדרך לא ראינו נפש חיה. המשכנו צפונה ועברנו את מנרה...עקפנו את משלט שיח עבד המפורסם, עברנו בקרבת חולה והמשכנו צפונה עד אל – עדיסה. זה הוא כפר גבול ענקי וכמו כל כפר גבול עוסק במסחר בקנה מידה גדול. בכפר זה היו כל התושבים ואפשר היה לקנות בו מכל טוב לרבות תרנגולות, בקר, גמלים, סוכר, אורז, עטים נובעים ואפילו גרבי משי. אני קניתי קילו סוכר ב – 250 מיל! בפרט אפשר לעשות שם מסחר עם לירות א"י של ממשלת המנדט. הם אינם מוכנים לסחור הלאה בלירות שלנו ומוכנים לתת חמישה גרוש יותר בעד כל לירה ישנה...בפרט אפשר לעשות שם הון בדולרים. בעד דולר הם מוכנים לשלם פי כמה ממחיר השוק. היה שם מספר גדול של גברים וצעירים. לא האמנתי על עצמי שאני יכול להסתובב ביניהם באופן כל כך חופשי בלי שום פחד אלא להפך – הם פחדו מאיתנו נורא. אילו הם רצו הם היו יכולים לרמוס אותנו במספרם הרב - אותנו ואת הסטן ושני האקדחים שהיו לנו ואפילו את הגי'פ שלנו. בפרט הם הסתובבו מסביב לבחורה שלנו ולטשו עיניים כמו זאבים אולם לא העזו לנגוע. בזמנים אחרים כבר היו טורפים אותה חיה.


דרומית לכפר הזה על רמה גבוהה נמצאת משגב עם. הדרך היא גרועה ומשני צידיה עדיין זרועים מוקשים. המשק מוצף בונקרים ותעלות חפורות מקשרות ביניהם...חבר משק אחד ספר לנו על תלאותיהם בעבר ועל הסביבה. הוא הראה לנו ערימה של גרוטאות שרק לפני מספר ימים היו קמופלאג' [camouflage – אחיזת עיניים] של תותח שדברו עליו בכל לבנון. החבר ספר לנו שבמשך כל זמן המאורעות היה קשר מסחרי בינם לבין כפר האויב אל עדיסה ובעיקר היה קשר זה מקור אספקה של בקר. הדרך שעלינו בה נמצאת בשטח לבנון ואילו כל מה שראינו בקיבוץ הובא לשם בעזרת חמורים מכפר -גלעדי.

לפי עצת חבר הקבוץ נסענו משם לגבעה שנמצאת צפונה ממשגב עם וממולה והייתה שייכת לאויב והייתה איום חזק מאוד על המשק. שם הגבעה נבי אל עוביידה. לפי מסורת ישנו שם קבר הנביא עובדיה. יש שם באמת קבר עתיק על המשלט הזה. ראינו את קשת הביצורים של האויב שהיא גם כן די משוכללת אולם לא כמו שלנו. [על גבעה זאת במלחמת לבנון השנייה ראו כאן. כיום קבר הנביא עובדיה מיוחס למיקום שונה בברעם. ככל הנראה מדובר באתר הידוע כנבי אלעווידי הממוקם בנ.צ. 796794 / 251246   גובה: 844). מגבעה זאת אפשר היה לראות את כל עמק מרג' עיון ואת השבר העמוק הגיאולוגי העובר ממזרח למערב עד הים, שמהווה את הגבול הצפוני הטבעי של הארץ ושבו זורם הליטניס. בעצם אפשר היה לגשת עד הליטניס ואתמול המפקד...הגיע עד שם דרך קנטרה אולם אף אחד מאתנו לא ידע בדיוק את הדרך ולכן לא נסענו לשם. מהגבעה הנ"ל אפשר היה לראות מכוון צפון מצוק ענקי ובראשו מבצר עתיק של צלבנים שנקרא BEUFORT ושמו הערבי בלד אל-שקיף [הכוונה כמובן למבצר הבופור שהקרב על כיבושו היה אחד הקרבות הנודעים בראשית מלחמת לבנון הראשונה ואשר אחריתו של המוצב הצהלי שנבנה בו לאחר מכן הונצחה בסרט שנשא את שמו].

מנבי עובדיה ירדנו למטולה וכך הגענו חזרה לגבול ישראל...."

לקראת סיום מכתבו חוזר אבי אל נושא שחזר ונשנה במכתביו באותה עת. אבי החל את לימודיו בטכניון בשנת הלימודים 1945/1946. ב 21.1.1948 הופסקו הלימודים בטכניון. ימים אחדים לאחר מכן התגייס אבי לשירות הצבאי. את מכתבו מיום 19.11.48 הוא מסיים כך:

"ישנן איזה שמועות כאילו הודיעו ברדיו שבן-גוריון הודיע משהו במועצת המדינה על חידוש הלימודים. טרם קראנו את העיתון של היום ואיני יודע מה האמת בדבר. אם ישנו משהו בטוח - יתכן שאביא איתי מטבריה ספרי לימוד ואתחיל להזיע....

אוהב אותך והוגה בך

יוחנן" 

 



111 views0 comments
bottom of page