טבח טבריה 1938, עדות יוחנן זנדברג
זה קרה בדיוק כפי שחששתי. לא הבינו מדוע פחדתי, הרי אנחנו בתוך שכונת קריית שמואל שכולה יהודים. האינסטינקט שלי אמר לי שאין מה שימנע בעד הערבים מלחדור ללב השכונה ולעשות בה כרצונם, וכך קרה. הם נכנסו דרך גן הילדים שממזרח למגרש הריק שהיה מיועד לבניין בית הספר, עלו לבית הכנסת הגדול ושרפו אותו. הבחנתי בעפרו של השמש שהחזיק בשתי ידיו אודים עשנים של גווילי שני ספרי התורה שניסה להציל. הוא נשאר ללון בבית הכנסת כמנהגו בין כסה לעשור. מבחוץ ראו בסך הכול קצת פיח במשקופים המטויחים של החלונות. בפנים - כמו לאחר מדורת ל"ג בעומר. רק חלקי המתכת של דוכן קריאת התורה עמדו על תילם.
הבית הסמוך היה של משפחת קטין. זוג זקנים מאמריקה. כנראה באו למות בעיר הקודש טבריה. גם הם היו שרופים, אבל קצת פחות כי ראו אצלם עוד כמה חלקי בשר. יצר הסקרנות של ילד דחף אותי להמשיך ולראות את הכל. המשכתי בשביל בשדה המוליך לרחוב ד'. לפי אודי העשן ניתן היה להבחין בנתיב ההתקפה של הערבים ה"גיבורים". היה זה בית משפחת בן אריה, בעל חנות ה"תנובה". נהגו לאכול אצלו ארוחת ערב - מאכלי חלב. הוא, אשתו ובנותיו והבת של לימר שעלתה לקומה השנייה כדי למצוא מסתור במקום בטוח יותר, ואולי אמה שלחה אותה, כולם בערמה אחת מתחת לחלון. כאן היה הריח איום. הגופות לא נשרפו עד הסוף. הריח והמראה היה כשל בשר מעושן אבל מסריח יותר. מעניין אם הרגו אותם לפני שנשרפו או שהציתו אותם חיים. האם כמו ביקשה תחנונים. בגלל הריח הסתלקתי מהר. ממול, קצת ימינה, מעבר לכביש, בדירת המרתף, משפחה מרובת ילדים מעדות המזרח. ערמות קטנות של אפר, דומות לכיכרות לחם בביעור חמץ. יללות קורעות לב של בני משפחה הבריחו אותי, כל עוד הבכי עומד לפרוץ מגרוני. החינגה הסתיימה בביתו של המורה ארצי, שעל האגוף השמאלי של הגן העגול. שם הם מצאו סוף סוף מה שהרגיע אותם - מקרר מלא מכל טוב להיטיב בו את לבם. הדיירים הספיקו להימלט. לא הייתה סיבה להעלות את הבית באש.
הקריה הייתה מלאה בחברי ההגנה, חגורים אקדוחיהם. הם נעו במאות, הלוך ושוב, במכנסי החאקי הקצרים בחום הלוהט שלפני הצהריים של יום קיץ של שנת תרצח. היכן הם היו בלילה בזמן ההתקפה? הרי מינו גולדצוויג, מלך הדגים, הצליח ביריית אקדח אחת להבריח אותם מהמטרה המרכזית של התקפתם - קפה שור על 30 החיילים הבריטים השיכורים, שהתחבאו עם נשקם במטבח בית הקפה. וכי הם לא ידעו שיבוא יום ויאשימו אותם ב"חרבת חזעה"?
[1] טבח טבריה היה התקפה של פורעים ערבים על היהודים תושבי שכונת קריית שמואל בטבריה, שאירעה בליל 2 באוקטובר 1938 (ח' בתשרי ה'תרצ"ט), כחלק מהמרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ט). בתקיפה נרצחו 19 יהודים, מתוכם 11 ילדים. אבי המנוח, יוחנן זנדברג, היה בליל הטבח ילד טברייני בן 11. בעיזבונו מצאתי טקסט שנכתב בשנות השבעים של המאה העשרים, שהוא ספק סיפור, ספק זיכרונות, שנכתבו על ידי אבי על בסיס מה שראה ושמע כילד. הטקסט נכתב בשנות השבעים של המאה העשרים כתגובה לשידור הסרט חרבת חיזעה (על פי ס. יזהר) בטלוויזיה הישראלית. לא ברור עד כמה הדברים מבוססים על עדויות שמיעה או על עדות ממקור ראשון של מה שראו עיניו. הקוראים.ות מוזמנים.ות לשפוט.
Comments